טעם לפגם

בעברית מוטעמת (מודגשת בהגיה) בדרך כלל ההברה האחרונה במילה: מלרע. ישנן צורות בהן ההטעמה היא על ההברה שלפני האחרונה: מלעיל. לכל מילה בת יותר מהברה אחת יש טעם עיקרי אחד, והטעם קבוע בעיקרו. הטעם המלרעי הוא הרגיל, ואילו מלעיל הוא המסומן, והוא מופיע במקרים מסוימים בלבד.

הטעם מאשר להבחין בין מילים הזהות אחת לשניה בכל פרט לטעם.
כך למשל: רצו-רצו ו-בוקר-בוקר (cowboy).

במילים עבריות מקוריות מלעיל מוגבלת למקרים ספורים, בהם: צורות נקבה בעלות סיומת -ת; פעלים בעבר גוף ראשון יחיד ורבים, וגוף שני זכר; פעלים בעתיד ובציווי בסיומת -נה (תלמדנה).

מקרים חשובים נוספים הם כאשר מוספות אותיות סופיות: תוספת של כינוי קניין של גוף המדברים החבור לשמות עצם ביחיד ולמלות יחס בנטיה (אצלנו), וכן בתוספת כינוי גוף הנוכח, הנסתרת והמדברים לשמות עצם ברבים או למילות היחס המתאימות: בגדיה, אחריה. ובפעלים: בתוספת של כינויי המושא החבוי הלבשתנו.

מקרה מעניין נוסף שנציין הוא התוספת של הא המגמה, שגם בעקבותיה נקבל הטעמה מלעילית: אילתה.

מקרים אלה, ומספר מקרים נוספים שלא פירטתי, ממשיכים ככלל את צורת ההטעמה בלשון המקרא, כפי שידוע לנו לפי סימני הטעמים של המסורת הטברנית.

בעברית היום נפוצה הטעמת מלעיל גם במקרים הבאים: שמות פרטיים (בכדי להבדיל, למשל, בין יפה השם, ל-יפה התואר); מילים לועזיות, שלפעמים איפלו זוכות להטעמה קדם-מלעילית: סינדרום, נורמה, רדיו; מלות משחק כגון אלה שנמצא בצורה בה ילדים סופרים בקצב משחק: ראשון, שני, שלישי, רביעי (קדם-מלעיל) וכו'; מילים בעלות מטען רגשי, למשל בובה ככינוי חיבה.

מספר קללות אף הן בהטעמת מלעיל: טומטום, טמבל.

ההטעמה, והגיה בשינוי ההטעמה, משמשים לקביעת המקצב וההנגנה של משפטים בשפה. ההטעמה המלרעית הרגילה נתונת לטקסט סגנון גבוה ופורמאלי, ואילו הטעמה מלעילית מאפשרת לגוון את הקצב של הטקסט וגוררת בד"כ סגנון בינוני-נמוך ולא פורמאלי. הרחקת טעמים זה מזה מאפשרת שמירה על מקצביות בשפה, ובאה לידי ביטוי בצירופי מילים כגון, לאו דווקא, ראשית כל ועוד. דוגמה מרשימה היא הצריוף "מאידך גיסא" שלו שתי צורות הגיה, שמשמרות את הרחקת הטעמים זה מזה: מאידך גיסא לעומת מאידך גיסא.

רוב דוברי העברית לא טועים בהטעמה. כאשר מתרחשת טעות היא בדרך כלל של הטעמה מלעילית כאשר צריכה לבוא הטעמה מלרעית. דוגמאות מעניינות: הכלל קובע שמילים לועזיות בהן יש סיומת של תואר יש לומר במלרע: שוודי, היסטורי. מקיימים כלל זה רק ברדיו, וגם שם הוא הולך ונעלם. כלל דומה חל על צורות רבים כדון סטודנטים, נורווגים וכד'.

הכלל המשעשע ביותר שקבעה האקדמיה ללשון העברית עוסק, כמובן, בשמות עצם בסיומת ָה או יָה, אותם גם כן צריך לומר במלרע. למה כלל זה כה משעשע? כי המילה אקדמיה עצמה נופלת בתחומו של כלל זה ולכן יש לומר "האקדמיה ללשון העברית", אולם הכלל לא השתרש והכל אומרים אקדמיה (וכך גם עם המילה אוניברסיטה).

מקורות
לכתיבת הודעה זו נעזרתי רבות במאמר נדידת טעמים בעברית המדוברת של אורה שורצולד המכיל דוגמאות רבות נוספות, ומומלץ למי שמתעניין בנושאים כגון זה, וכן בלקסיקון דביר לשיפור הלשון של ד"ר ראובן סיוון.