סמיכות

סמיכות היא רצף של שני שמות עצם או יותר בתוך הקשר דברים. ביטויי סמיכות רבים מורכבים בדיוק משתי מילים, ובמקרה זה המילה הראשונה נקראת נסמך והשניה נקראת סומך.

דוגמה לביטויי סמיכות: ימי שרב (תיאור), צבא השם (שייכות), סיפור בדים, בית ספר, חלק הארי, קטן-קומה, יפה-תואר.

בסמיכות מיודעת באה הא הידיעה על הסומך: בית הספר, חלק הארי, ימי השרב.
בצורת רבים, הריבוי הוא של הנסמך: בתי כנסת, קטני הקומה.
ניתן לשלב כללים אלה כאשר רוצים ליצור צורת רבים מיודעת. לדוגמה: היכן הם בתי הספר הטובים?

שני כללים אלה הם הבסיסיים ביותר בשימוש בצורת סמיכות, ומעטים הטועים בשימוש בהם באופן עקבי בין דוברי העברית כשפת אם. סמיכות יוצרת קשיים במקרים אחרים. אחת הסיבות העקריות לקושי בשימוש תקני בביטויי סמיכות הוא שינויי ההגיה הקורים במקרים רבים בנסמך (המילה הראשונה בביטוי). שינויי הגיה אלה נגרמים עקב התארכות המילה (במעבר לצורת רבים), ותזוזת הטעם והתרחקותו מהתנועות שבנסמך (בסמיכות הטעם הראשי הוא על הסומך). השינוי בתנועות אינו קל להבנה, ורק הרגל של דיבור נכון ישריש את הצורות הנכונות.

לדוגמה: סִדרָה שאני אוהב לצפות בה; סְדָרות ישראליות חדשות; אבל סִדרות רכש טובות (החיריק באות הראשונה נשאר).
כך גם במילים שמלה, שמחות, רצפות (ושימו לב שהפ' נשראת רפה גם בסמיכות).

אך כלל זה אינו תקף תמיד. במילים בהן האות הראשונה היא תחילית ולא אות שורשית, התנועה נשארת הן בצורת הרבים בנפרד, והן בצורת הרבים בנסמך. למשל: תִקווה, תִקוות, תִקוות שווא.

בגלל התרחקות הטעם מתקבלים שוואים, ומכאן הצורך לדעת האם אותיות בכ"פ אחרי השוואים צריכות לקבל דגש. אלא שבג"ד כפ"ת מקבלות דגש רק אחרי שווא נח, ולא אחרי שווא נע, והקביעה באיזה שווא מדובר אינה פשוטה אף לבקיאים בכללי הלשון. נציין רק שכדי להקשות עוד יותר מתקבלים שוואים מרחפים (כן, יש דבר כזה!) שלענייננו דינם כדין שווא נע.
נציין רק שבצורות מלכי ישראל, ערכי תרבות, דרכי תגובה, ועשבי מרפא האותיות המסומנות רפות.

בקיצור: כדאי לבדוק במילון...

כמעט לפני סיום כדאי להזכיר שישנם בעברית מספר ביטויים הנראים כמו ביטויי סמיכות, אולם אינן כאלה באמת. למשל: עין הרע (היידוע כמו בסמיכות, אולם לא קיימת צורה לא מיודעת), עולם הבא, ועוד.

ולסיום החידה שגרמה לי להעלות את נושא הסמיכות: נסו למצוא מילה בעברית שמופיעה רק בצורת סמיכות, ולא מופיעה בנפרד.